קלות תנועה וגמישות
קלות תנועה וגמישות
המסדרון התנועתי
נולדנו עם פוטנציאל תנועתי עצום. בצעירותנו קפצנו ורצנו, טיפסנו וזחלנו, הפעלנו את הגוף במגוון אינסופי כמעט של תנועות ביצירתיות שאפשר רק להתקנא בה.
עם השנים אחרי ש”כבשנו” את היעדים התנועתיים החשובים לנו, תהליך ההתפתחות התנועתית האט ולבסוף נעצר. רובינו לא מייצרים יכולות תנועה חדשות ויצירתיות כשאנחנו מתבגרים, אלא ההיפך.
ברוב המקרים אותו פוטנציאל עצום של תנועות שייצרנו בילדותנו הולך ומצטמצם בבגרותנו. המסדרון התנועתי הולך ונהיה יותר ויותר צר ואצל רוב האנשים, ככל שהם מתבגרים יותר, הוא הופך להיות מורכב יותר מתנועות קוויות וקטנות טווח: ישיבה, קימה, הליכה ו.. במקרים רבים זהו.
‘הנקשת’
יחד עם צמצום המגוון התנועתי, אי שם כבר בשנות ה 20-30 לחיינו רובינו מתחילים לחוות את הנוקשות המתפתחת בגופנו. לאורך השנים היא הולכת ומתפתחת ואף מחמירה. אני קוראת לתופעה הזו נקשת. כמו מחלה שהסימפטומים שלה מחמירים עם הגיל. הנקשת הופכת אותנו לכבדי תנועה, כפופים יותר וכאובים יותר.
הפתרון
הדרך לעצור את ההחמרה בנוקשות ואף להסיג את התהליך לאחור היא ביצירת שגרה של תרגול רך, יצירתי, קשוב, שאינו מכאיב או מאמץ, שמתאים לכל אדם באופן אישי ושמשפר את קלות התנועה ואת היציבה בקלות.
התהליך שקורה כאילו מעצמו מחזיר לגוף יכולות תנועה שאבדו עם השנים. באלגנטיות. ללא מתיחות, מאמץ או כאב.
לרוץ בלי כאבים
בעוד שרבים מתלוננים שעם השנים גופם הפך כבד תנועה וחסר גמישות, אין זה באמת הגיל – אלא התרגיל. תנועה רכה ומיטיבה, שמזינה את השרירים והמפרקים, אם היא נעשית בחכמה ובאופן מדוייק, יכולה להחזיר אותנו שנים אחורה בחוויה התנועתית שלנו. ואם נתמסר לתהליך, אפילו לגילאים צעירים, כמו שקרה למיכל שחזרה לרוץ ללא כאבים כמעט בכלל (רק בק”מ ה 15.. 😉
אי הצלחה אינה כישלון
התנועות בתרגול בשיטת סופטנס לקוחות מחוויות עולמו של פעוט: הוא זוחל, מתגלגל, מקרב יד ורגל לפה, משחק וחוקר והכי חשוב, לא רואה אי הצלחה ככישלון, אלא ממשיך הלאה. אם נפל, הוא קם. ולא משנה כמה פעמים זה קורה, הוא ימשיך בסבלנות ובסקרנות לחקור את גופו וסביבתו, עד שיצליח.
ישר לקרקס!
למדנו שכדי לפתח גמישות יש למתוח. האמת היא שמתיחת שרירים היא רק השיטה היותר מוכרת לפיתוח גמישות. מדובר על שיטה חזקה, יש שיאמרו אפילו אלימה כלפי הגוף, שעלולה אף להזיק.
השיטה השניה לפיתוח גמישות אינה מכאיבה ומזיקה והינה יעילה לא פחות. השיטה מפתחת גמישות בדרך שונה לגמרי, דרך שחרור והרפייה. שריר משוחרר ורפוי הוא שריר ארוך.
אם נוותר על ביצועים של מתעמלת קרקע (ועל הפציעות הנלוות…), נגלה שמספיק לנו לשחרר את השרירים המכווצים בשביל לחוש גמישים במידה שתאפשר לנו להתכופף אל הארץ ולקחת משם משהו בקלות, לגרוב גרביים, לסגור ולפתוח חזיה ולהיות עצמאים בכל שאר תנועות היום יום באשר הן. ואם נתמסר לתהליך משמעותי יותר של פיתוח גמישות ונתרגל יותר, נוכל גם לחזור לרקוד ולהתעמל.
כך בדיוק קרה לענת סימון שחזרה לחוג קרקס בזכות התרגול המיטיב.
הנה מה שכתבה לי:
‘הילד הרע’ שבנו
לעיתים נכנס בנו דחף עז ובלתי מוסבר להתמתח בעוצמה. לרוב לאחר זמן ממושך בו לא היינו בתנועה, אחרי שינה או ישיבה ממושכת ללא תנועה. הדחף הזה מבטא את נוקשות שהצטברה בגופנו. ככל שנתרגל יותר ונשחרר את גופנו מאותה הנוקשות, ככל שנהפוך להיות יותר קלי תנועה וגמישים בזכות התרגול הרך בשיטת סופטנס, הדחף הזה להתמתח, “הילד הרע” הזה שבנו, יעלם מעצמו.
הדרך הנעימה ביותר לייצר את קלות התנועה הזו היא בתרגול רך, חומל, קשוב וחכם. החוויה המשמעותית ביותר עליה מדווחים התלמידים היא של קלות בלתי מוכרת בתנועות הגוף וגם במשקלו. תחושה של מעין תעופה עם הגוף. עונג בלתי מוכר. משהו שחוו לפני זמן רב מאד, אולי רק כשהיו ילדים.
אם ללא מאמץ, מתיחות או כאב, ניתן לטפח את הגוף, למנוע כאבים ולייצר קלות תנועה, גמישות ויציבה מעוררת קנאה, למה אנחנו מחכים? להצצה בתכנית לעוף עם הגוף. לאנשים המעוניינים לטפח את גופם, לחצו כאן
מרבית המחקרים החשובים על השפעת תרגול הפלדנקרייז נעשו על אוכלוסיה מבוגרת (65+). החוויות הטובות של תלמידי מוכרות גם ע”י טובי החוקרים בתחום ומתועדות במחקרים בספרית המחקרים הלאומית של ארה”ב ה Pub Med ואת אחד התקצירים עליהם ניתן לקרוא בקישור המצורף:
מחקרים זיהו גמישות מוגברת באמצעות שיעורי מודעות באמצעות תנועה. במחקר שנערך על כיפוף הצוואר בקרב נבדקים תקינים, הוכח עלייה משמעותית בכמות הכפיפה לאחר שיעור של שעה אחת, וכן שינויים חיוביים משמעותיים בפעילות השרירים בשרירי הגו. https://www.jospt.org/doi/10.2519/jospt.1992.16.1.25